<h1>ראבי"ה סימן תקצ"ז</h1>
<h2>דף טז:</h2>
יש שמוחין בנשים מלברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא כגון לולב ושופר. וראיתי שפסק רבינו תם בספר הישר דקיימא לן כרבי יוסי [ר"ה ל"ג ע"א] דנשים סומכות רשות, דרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי. ואף על גב דרבי יהודה ורבי יוסי בברייתא וסתמא במתניתין והלכה כסתם, וסתם לן בראש השנה [ל"ב ע"ב] כרבי יהודה דתנן אין מעכבין את התינוקת מלתקוע, ודייקינין התם הא נשים מעכבין, קיימא לן דמעשה רב, דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה, ואוקימנא לה בפרק המוצא תפילין כרבי יוסי. ופירוש לא מיחו שהיו מתעסקין בהם (שלא) שיעשו, מדלא קתני שלא ברצון חכמים כההיא [ד]מקום שנהגו [נ"ו ע"א], כדאמרינן בחגיגה [ט"ז ע"ב] והביאונוה לעז[רת נשים] לעשות נחת לנשים, שמע מינה דמתעסקין בהן. [ו]כיון דקצת מצוה היא מברכין על לולב ושופר וסוכה ומגילה, דמברך ברכה שאינה צריכה דהוי משום לא תשא את שם וגו' לא הוי אלא אסמכתא בעלמא ומברכין, כדאמרינן [ברכות כ"א ע"א] ספק קרא אמת ויציב חוזר וקורא, דאי מדאורייתא מספיקא לא הוי למישרי ספק איסור דאורייתא. ותו דאמרינן בפרק החובל [פ"ז ע"א] אמר רב יוסף מעיקרא כל דאמר לי הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן דלא מיפקדנא ועבידנא, [משמע] דרשות הוא, וגם מברך, שאם לא היה מברך מאי יומא טבא איכא, הרי לא היה מברך שום ברכה בעולם, לא בקריאת שמע ולא בתפלה וקידוש והבדלה ומגילה ושופר ולולב וברכות של ראש השנה ויום הכיפורים, וקיימא לן האי מאן דבעי למיהוי חסידא ליקיים מילי דברכות, אלא שמע מינה שהיה מברך. ותו בפרק ערבי פסחים [קט"ז ע"ב] גרסינן אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר ההגדה, ופרכינן והאמר רבינא אמר לי מרימר מאן אמר אגדתא [בי] רב ששת רב ששת בי רב יוסף [רב יוסף], אלמא מחוייבים היו, דאי לאו הכי לא היו פטרי אחריני, ומשני קסבר מצה בזמן הזה דרבנן ונשים וסומא רשות ברכתן ואתי [רשות] ומפיק דרבנן. [שמע מינה, כיון דמברכות רב ששת ורב יוסף עצמן לא פריך תלמודא אלא מדמוציאין אחריני, דודאי פשיטא דמותר לברך ופטרי דרבנן], דקיימא לן כרבי יוסי ולא כסתמא דראש השנה. וכי היכי דרשות מוציא אחרים בדרבנן הכי נמי במילי דרבנן מפקינן להו ומתעסקים בהם לעשות להם נחת רוח. והלכה רופפות ראה איך הציבור נוהג. אבל אין להביא ראיה מדאמרינן במגילה [כ"ג ע"א] הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה ואפילו קטן, אלמא שמברכת על תלמוד תורה אף על פי שפטורה, דברכות דקריאת התורה אינן בכלל מצות לימוד תורה, שהרי אפילו בירך ברכות התורה שהשכים לשנות ובירך והערב נא מברך שנית כשעומד לקרות, וכן במקום שאין לוי מברך כהן שתי פעמים רצופין. עד כאן יסודו. ונראה בעיני כפסק רבינו, ואף על פי שיש להשיב על מקצת דבריו. דמתעסקין בהן בנשים לא ברורה, דלא נשנה במסכת ראש השנה [שם] אלא אתינוקות. ואף על פי שלענין אין מעכבין שוין תינוקות ונשים לרבי יוסי, דהא האי ברייתא שאין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות אוקמינא כרבי יוסי, לענין מתעסקין שמא בתינוקות ודאי מתעסקין, [ד]הא אוקמינא לה משום חינוך, דהא דוקא אוקמינא לה התם דאין מעכבין בשבת [אבל מתעסקין] בקטן שהגיע לחינוך (אבל מתעסקין), לפירוש רבינו שלמה. ויש מרבותינו שמפרשים להיפך דבשלא הגיע אין מעכבין ומתעסקין, מפני שאינו אפילו מדרבנן בר עבירה ועונש כשתוקע. אבל לענין נשים לא שנינו בהדיא שמתעסקין. ומיהו נראה לי כיון דביום [טוב] מתעסקין בין כשהגיע לחינוך בין שלא הגיע הוא הדין בנשים, [ד]לא גריעי מינייהו. ונראה לי נמי שמברכות ארשות. וראייתי מדתנן [בפרק היה קורא] [ט"ז ע"א] חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשון מעשה ברבן (שמעון בן) גמליאל וכו' עד אמר להם איני שומע לכם לבטל מלכות שמים אפילו שעה אחת. ופירושו נראה לי משום דחכם היה, דליכא יוהרא לכולי עלמא, כדתנן בפרק מקום שנהגו [נ"ד ע"ב] ובכל מקום תלמידי חכמים בטילים, ופלוגתא (דרבן שמעון) דרבנן ורבן שמעון בן גמליאל בשאר כל אדם. ומייתי להך פלוגתא בסוף פרק היה קורא [י"ז ע"ב]. וסוגיא התם דלכולי עלמא היכא דליכא יוהרא כגון תלמיד חכם המורגל בפרישות קורא קריאת שמע, והך דרבן גמליאל ככולי עלמא, והא דפליגי בסיפא חתן אם רצה לקרות קריאת שמע קורא ורבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול וכו' בשאר כל אדם, כדקאמר לא כל הרוצה וכו'. וכן מוכח הך דמקום שנהגו, ובכמה מקומות מוכח שהיו חכמים מחמירים על עצמם, כדתניא בפרק מי שמתו [כ"ב ע"א] מעשה ברבי יהודה בן בתירה שראה קרי וכו' עד וירד וטבל כו' עד אף על פי שאני מיקל על אחרים מחמיר אני על עצמי, ובכמה דוכתי אמרינן אדם חשוב שאני, ולא הוי יהורא. ובפרק תפלת השחר [ל' ע"א] בהלכה בתרייתא אתפלת הדרך היכי מצלי רב חסדא אמר מעומד רב ששת אמר אפילו מהלך רב חסדא ורב ששת הוו אזלי באורחא הוה קאי רב חסדא ומצלי אמר ליה רב ששת לשמעיה אוקמן [לדידי] נמי קסבר מהיות טוב אל תיקרי רע, ולא הוי הדיוט ויהורא. וכי פרכינן להנך תרי מתניתי אהדדי משנינן דבסברא בעלמא פליגי מר חשיב ליה יוהרא ומר לא חשיב ליה יוהרא, אבל במאי דהוי יוהרא לכולי עלמא מחינן בהו, וכי לא הוי יוהרא לכולי עלמא לא מחינן בהו. וכיון דהיכא דלא הוי יוהרא אמרינן אם רוצה לקרות קורא, אף על גב דפטור, שמע מינה דרשות מברך נמי לפניה ולאחריה, דבקריית חובה מיירי במתניתין, ובקריאת שמע שאינה אלא לשמירת מזיקין ליכא למיחש כולי האי לכוונה. וכן פירש רבינו תם במסכת ברכות בספר הישר דבקריאת שמע דחובה מיירי. ופשוט למבין. ותו דאמרינן [קידושין ל"א ע"א] גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, שמע מינה דאינו מצווה [שכר] מיהת איכא, אף על פי שאינו כל כך כמצווה. וכן משמע בפרק קמא דעבודה זרה [ג' ע"א] דמשני לומר שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, שמע מינה דשכר מיהת איכא גם לשאינו מצווה. [ו]כיון דאית ביה קיום מצות רצון היוצר ראוי לברך במצות לא תסור ושאל אביך ונר חנוכה ומגילה. וגבי נשים כי מקיימו מצות עשה ליכא יוהרא לכולי עלמא כיון דכולי עלמא יתבי בסוכה ותקעי שופר ונטלי לולב. ותדע מדשנינן בברכות ופסחים דרבנן אדרבנן לא קשיא כיון דכולי עלמא קא קרו ואיהו נמי קרי לא מיחזי כיוהרא, ואפילו רבן שמעון בן גמליאל לא פליג עלייהו אלא משום דאנן סהדי דלא מצי מכוון, ולא שייך יוהרא אלא היכא דמשנה משאר בני אדם. ואף על פי שכל הנשים פטורין, הרי נמי כל החתנים פטורים ואפילו הכי לא הוי יוהרא. ואין לדחות התם אין כל החתנים קמן. ואם תאמר הא אמרינן בירושלמי [ברכות פ"ב ה"ט] כל העושה דבר ואינו צריך נקרא הדיוט, תריץ היינו דוקא במילי דיוהרא. וזה לשון הירושלמי מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע שהיו מהלכים בדרך [והיו מסתלקין לצדדין מפני יתידות דרכים] והיה רבי יהודה בן פפוס משתקע ובא כנגדם אמר רבן גמליאל מי הוא שמראה עצמו לפנינו אמר לו רבי יהושע רבי יהודה בן פפוס שכל מעשיו לשמים אמר לו ולא כן תני כל דבר של שבח לאו כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה [אמר לו תני כל דבר של צער הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד חכם עושה ותבא לו ברכה] אמר רבי זירא ובלבד שלא יתבזו חורונין, פירש וזהו רבי יהודה בן פפוס תלמיד חכם הוא וליכא א[יסו]ר אפילו בשל שבח, ומסיק התם דילמא רבי מייאשא ורבי שמואל בר רב יצחק הוו (יכלין) יתבין ואכלין כחדא אתא עונתא דצלותא קם רבי שמואל בר רב יצחק ומצלי אמר רבי מייאשא לא כן אלפן רבי אם התחילו אין מפסיקין ותני חזקיה כל דבר שפטור ועושהו נקרא הדיוט אמר ליה והתניא חתן פטור מקריאת שמע ותנן חתן אם רצה לקרות קורא אמר ליה ולא רבן שמעון בן גמליאל תני לא כל הרוצה ליטול את השם יטול פתר לה כרבן גמליאל שאמר איני שומע לכם לבטל מלכות שמים אפילו שעה אחת. פירוש רבי(נו) שמואל הביא לו ראיה מדרבנן, והוא חזר והקשה לו מדרבן שמעון בן גמליאל, דבכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו, והשיב לו רבי שמואל אפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה בחכם דליכא יוהרא כמו מעשה דרבן גמליאל ואיהו נמי ליכא ביה יוהרא שעמד להתפלל, והא מצי לכווני, ותו דכולי עלמא מצלי, ואף על פי שהפסיק ליכא יוהרא, הילכך כל הברכות שחתם בתפלתו [לא] הוי ברכה לבטלה. וזה מסייע לפי מה שפירשתי לעיל. ובפירוש רבינו חננאל דברכות הביא הירושלמי, ופסק כלישנא דלא תיפוך וכרבנן דפליגי ארבן שמעון בן גמליאל דלא חיישי בחתן ליוהרא. וכן נראה לי בנשים, כדפרישית לעיל טעמא, ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל. תדע דהא ארבע דפנות שלימות לסוכה לא צריך לכולי עלמא דאתאי הילכתא וגרעתה ואוקימתה אטפח, ונהוג כולי עלמא בארבע דפנות אף על גב דלא צריך, אלא כיון דכולי עלמא [ארבע דפנות] עבדי לא הוה משנה להיות חשיב יוהרא. ותו ראיה דגרסינן בפרק מי שמתו [כ"א ע"א] אמר רב נחמן כי הוינא בי רבה בר אבוה הוה מיבעיא לן הני בני רב דטעו ומתחלי תפלת חול בשבת מהו לגמרה ואמר לן גומר אותה ברכה, ומפרשינן התם טעם בדבריו הא דמצלי שמנה עשרה ברכות בחיובא [כ]בחול ורבנן הוא דלא אטרחוהו מפני כבוד השבת הילכך גומר, ומכל מקום פטרוהו מלהתפלל ואפילו הכי אי מטריח נמי חותם הברכה וליכא ברכה לבטלה. ומיהו אי בעי לכתחלה לצלויי שמנה עשרה ברכות לא מצי, דהא לא אטרחוהו רבנן דנקט לאו דוקא, דטעמא משום שאסור לאדם לשאול צרכיו בשבת, ואפילו הכי דמשום טורח עגמת נפש שזוכר צרכיו פטרוהו גומר הברכה, דלא הוי ברכה לבטלה. ובירושלמי [שבת פט"ו ה"ג] אמרינן החזן שאמר רועינו זונינו בשבת סדר ברכות הוא אומר. ועוד ראיה לדברי דפסקינן בפרק תפלת השחר [כ"ז ע"ב] הלכה כרבי יהושע שאמר תפלת ערבית רשות וחתמינן בשמנה עשרה ברכות. ובפרק בכל מערבין [מ' ע"ב] גרסינן אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן אמר ליה רשות לא קמיבעיא לי וכו', שמע מינה מכל הני דארשות נמי מברכין. ואף על גב דבפרק אין עומדין [ל"ג ע"א] פרכינן כיון דאבדיל בתפלה הוה ליה הבדלה דכוס ברכה שאינה צריכה וכו', היינו משום דמשמע ליה למקשה לישנא דברייתא שלא הרשוהו אלא להבדיל בתפלה. ושוב מצאתי שרבינו שב"ט פסק בתוספות עירובין ארשות מברכין, והביא ראיה זאת האחרונה בפרק בכל מערבין, ופסק נמי כרבי יוסי. ומהא דתנן [בפרק שלישי] דמגילה [כ"א ע"א] מקום שנהגו לברך יברך, אלמא שמעצמן היו מנהיגין ברכות, אין ראיה, דמקרא מגילה מיהוי הוי חובה. [אב"י העזר"י].
